בין אמור ל-בהר: מידת הענווה
1.הפסוק הנפוץ ביותר בתורה( 70 פעם):
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר
2.בכל פעם שיש שינוי מהלשון השגורה יש מקום לשאלה לפשר הדבר:
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָֹ-ה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר(ויקרא א א)
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו(ויקרא כא,א)
וַיְדַבֵּר י-ה-ו-ה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר (ויקרא כה,א)
וַיְדַבֵּר י-ה-ו-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר (במדבר א,א)
3.מה ענין שמיטה אצל הר סיני- בניין אב לכל המצוות שכולם נאמרו עם כל פרטיהן בהר סיני
בהר סיני. מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו (א) כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בת"כ (פרשתא א, א.). ונראה לי שכך פירושה, לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב(רש"י,שם)
4.סיני הוא שם קוד למי שבקי בכל מקורות ההלכות כמסירתן מסיני הווא עדיף על עוקר הרים:
דרב יוסף היה "סיני" [בקי במשניות וברייתות שהם מקורות ההלכה] ורבה היה "עוקר הרים" [מחודד בפלפול]. אצטריכא חכמים להו ההוא שעתא, למנות אחד מביניהם לראש ישיבה, שלחו להתם "סיני" ו"עוקר הרים" איזה מהם קודם?
שלחו להו: "סיני" קודם, לפי שהכל צריכין למרי חטיא [בעל החטים
(ברכות סד ע"א, ביאור חברותא)
5.מה עניין שמיטה לפרשת המקלל(בפרשת אמור)?
א.כי בסיני שמעו איסור "לא תשא שמי לשווא":
בהר סיני. סמך מקלל לבהר סיני לפי שבסיני שמעו לא תשא ונזדעז כל העולם וזה שמע ולא נזהר. ועוד כדאיתא בקידושין שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרים אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע לכך סמך לו שמיטה:(בעל הטורים,שם)
ב.המקלל נקב בשם המפורש ששמע בהר סיני:
סמך מקלל לפרשת בהר סיני לומר שהמקלל קלל השם ששמע בסיני. ועוד כאשר צוה ה' את משה וסמיך ליה בהר סיני לומר כאשר צוה למשה בסיני סקל יסקל או ירה יירה כן יעשה לו:
(בעל הטורים,פרשת אמור,שם)
ג.בםפרשת המקלל משמע כביכול שלא קיבלו את כל הפרטים בסיני ולכן מיד בסמוך לומדים את הכלל שכל הפרטים של המצוות נאמרו בסיני:
ראיתי בבעל הטורים ששואל מפני מה נסמכה פרשת מקלל לפרשת שמיטה? ונראה לתרץ על פי דברי רש"י ששאל "מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני?? ומתרץ רש"י: אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".
והנה בפרשת המקלל כתוב שהניחו את המקושש ואת המקלל במשמר לפרש להם על פי ה', וכתב רש"י שם שלא ידעו איזה מיתה מגיעה למקושש, כמו כן לא ידעו אם חייב המקושש במיתה אם לאו. ולכן כתבה התורה מיד את פרשת שמיטה לפרש, שיהיה ברור לכולם שכל התורה כולה נאמרו כל הכללים וכל הפרטים והדקדוקים מסיני, כי משה רבינו קיבל בסיני את כל התורה כולה אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ולגבי המקושש והמקלל יש שם הסברים מיוחדים למה אכן לא ידעו מה לעשות בהם.
(וטהר לבנו, ויקרא, ע"מ תקסז)
ד.המקרה המיוחד של המקלל שהצריך בירור מו ה' היה בגלל שהוא היה בן איש מצרי ולכן לכאורה אין לו דין של ישרל רגיל:
ומדרך סברתם לא היה המקלל חייב מיתה, להיותו בן איש מצרי (אברבנאל,שם)
6.מדוע נבחרה דווקא מצוות שמיטה ללמד כלל זה? בגלל מדרגת סיני של המציאות- מדרגת הענווה המשותפת לשמיטה ולהר סיני.
משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ {ב}, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה {ג}. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ {ד} תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:
(אבות א,א)
א. למה נאמר מסיני ולא בסיני ?
א1.רמז ל-40 יום של משה על ההר:
ב.בשל מידת הענווה של משה
מסיני - ר"ל משה שהיה עניו מאוד, עי"ז קבל התורה שנמשלה למים שמניחין מקום גבוה ומתאספים בנמוך [כתענית ד"ז א'] , ולכן קבל התורה מסיני הנמוך בהרים [כמגילה כ"ט א'] , להורות דרק ע"י ענוה מקור לכל המדות ישרות יזכה אדם לתורה:(תפארת ישראל,שם)
ב.משה קיבל את התורה מכח היותו במדרגת הענווה של הר סיני:
המהר"ל אומר כי אי-אפשר לקבל תורה מהקדוש ברוך הוא - כי מי אתה מול הקדוש ברוך הוא?! אי-אפשר כלל למדוד את הפער. אם כן, הכוונה ב"משה קיבל תורה מסיני" היא "משה קיבל תורה - מסיני" - ממדרגת "סיני" של משה שזו מדרגת הענווה.
לכן גם התורה ניתנה בסיני ולא באוורסט. אם ה' היה מבקש לתת את התורה על הרי ההימלאיה, משמעות הדבר הייתה שהתורה היא משהו מאוד גבוה, מאוד רחוק, מאוד קשה להשגה, ורק בודדים יחידי סגולה יכולים להשיגה.
(הרב אורי שרקי, הספר "ליקוטי מוהר"ן" לרבי נחמן מברסלב - תורה א')
ג.למה לא ניתנה התורה בגבעה?
המצב הרצוי לקבלת התורה הוא הר נמוך . מצד אחד הר ומצד שני נמוך.
משמעות הדבר בעבודת האדם:
ככלל נדרש האדם להיות נעו ושפל-רוח. אך ביחד עם זאת אין הנהגה זו שוללת התנשאות ותוקף במקום הדורש זאת, כפי שנאמר בתחילת השולחן-ערוך - "ואל יבוש מפני המלעיגים". יש זמנים ומצבים שבהם נדרש האדם לעמוד בעוזר ובתוקף כנגד המונעים ומעכבים אותו מעבודת ה
(ליקוטי שיחות כרך א ע"מ 276)
7.מהי מדרגת הענווה הרצויה?
רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה ...(אבות ד,ד)
"מאוד מאוד הווי שפל רוח" - יש פה לכאורה סתירה לדברי הרמב"ם. הרמב"ם כתב ב"שמונה פרקים" שכל מידה שהאדם מאמץ צריכה להיות המידה האמצעית. למשל, מידת הנדיבות היא מידה טובה, אבל הפזרנות מקצה אחד והקמצנות מהקצה השני הן מידות רעות. האדם צריך להיות במידה ממוצעת: לפזר קצת את ממונו, אבל לא באופן כזה שבסוף לא יישאר לו כלום, וזוהי מידת הנדיבות. כמו כן לגבי מידת הגבורה: האדם צריך להיות גיבור ולא פחדן, אבל הוא לא צריך להיות מטורף ולמסור את עצמו לסכנות סתם כך - הוא צריך להיות באמצע. הגבורה היא גם מידה ממוצעת. וכך לגבי כל המידות, ובכלל זה גם מידת הענווה. לפי הרמב"ם, מידת הענווה האמיתית היא מידה ממוצעת בין שפלות הרוח, שהיא מידה לא טובה, לבין הגאווה, שהיא גם כן מידה לא טובה. לכן יש שאלה איך דברי הרמב"ם מסתדרים עם דברי רבי לויטס איש יבנה.
דברי הרמב"ם ב"שמונה פרקים" גם סותרים, לכאורה, את דבריו ב"משנה תורה" בהלכות דעות, שם הוא כתב שלגבי הענווה יש לנהוג במידה קיצונית ולא במידה ממוצעת, שלא כמו בכל שאר המידות, כי "וזה מה שאמרו רבותינו: 'מאוד מאוד הווי שפל רוח'".
נוסף לכך, בפירושו למשנה הזו במסכת אבות הרמב"ם מביא - בשם אחד מספרי המוסר - סיפור על חסיד אחד שהיה צריך לנסוע באונייה. כיוון שלא היה לו ממון, שמו אותו בתחתית האונייה במקום השפל ביותר, לצד הזבל. הוא היה לבוש בבגדים קרועים והיה נראה ממש כלום, סמרטוט. הגיע למקומו באונייה אחד מן העבדים העובדים בספינה ובא לעשות צרכיו. ראה אותו, כ"כ שפל, שלא שם ליבו עליו ועשה עליו את צרכיו. ולפי הסיפור, אותו חסיד הרגיש אושר נפלא שהוא זכה לשפלות הרוח, כי לא התעורר בליבו שום דבר נגד העבד השפל הזה. לכאורה, הדוגמה הקיצונית הזאת שרמב"ם מביא בפירושו על מסכת אבות לא מסתדרת עם מה שהוא כתב ב"שמונה פרקים" (ההקדמה לאותו פירוש) - שכל מידה שאדם מאמץ צריכה להיות מידה אמצעית.
על מנת לפתור את הסתירה יש להבדיל בין שני סוגי הענווה: הענווה של האדם כלפי הקב"ה, והענווה של אדם כלפי כל אדם - יש ענווה פנימית ויש ענווה התנהגותית.
בענווה התנהגותית בהחלט צודקים דברי הרמב"ם הראשונים: אין לאדם לבזות את עצמו. אדם צריך לשמור על כבודו בגלל שיש צלם א-לוהים בתוכו. אם מישהו יורק עליך, אז תעיר לו, אולי בנימוס, שזה לא יפה - כדי להעמיד את המבזה במקומו. מבחינה זו ההתנהגות צריכה לשקף מידה ממוצעת.
לעומת זאת, דברי המשנה שלנו - "מאוד מאוד הווי שפל רוח" - מתייחסים להכרה הפנימית. אין לאדם להחזיק אפילו מולקולה של טובה לעצמו - אין לו שום דבר מעצמו, הכל הוא מה שהקב"ה שם בו. לכן אין לו מה להתגאות אלא הוא צריך להיות שפל רוח טוטאלי.
(אבות,שם הרב שרקי)
8.שפל רוח- רבי שלמה אבן גבירול
שְׁפַל רוּחַ שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה / אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה
לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי / כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָּאֲדָמָה
מְלֹא עוֹלָם אֲשֶׁר אֵין קֵץ לְגָדְלוֹ / הֲכָמוֹנִי יְהַלֶּלְךָ וּבַמָּה
הֲדָרָךְ לֹא יְכִילוּן מַלְאֲכֵי רוּם / וְעַל אַחַת אֲנִי כַּמָּה וְכַמָּה
הֱטִיבוֹתָ וְהִגְדַּלְתָּ חֲסָדִים / לְךָ תִּיטַב לְהוֹדוֹת הַנְּשָׁמָה.
סיום: הענווה היא הבסיס לכל הכתרים שאדם יכול לקבל בחייו
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן:(אבות ד,יג)
כתר תורה - הענווה של משה רבנו- "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה(במדר יב,ג)
כתר כהונה - הענווה של אהרון הכהן- "וראך ושמח בלבו"
כתר מלכות - הענווה של דוד המלך- "ואנוכי תולעת ולא איש"
כתר שם טוב - שלשת האבות- ולכם הבסיס של כל המוסר היהודי הוא מסכת אבות
(ענ"ד)
נספח:הקשר של האבות ל"שם" טוב
1. אברהם אבינו
באברהם, ההבטחה ל"שם גדול" היא חלק מברית המעבר שלו אל ארץ כנען. השם הגדול אינו רק פרסום, אלא הכרה עולמית בדרכו המוסרית.
"וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה." (ספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ב')
2. יצחק אבינו
אצל יצחק, בניית ה"שם" באה לידי ביטוי בהמשכיות ובקריאה בשם ה'. הוא אינו מסתפק בנחלת אביו אלא פועל בעצמו לביסוס הנוכחות הרוחנית והפיזית בארץ.
"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר." (ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק כ"ה)
3. יעקב אבינו
אצל יעקב, שיאו של "השם הטוב" הוא שינוי שמו מ'יעקב' ל'ישראל'. שם זה מעיד על השררה והכבוד שרכש מול כוחות עליונים ומול בני אדם.
"וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל." (ספר בראשית, פרק ל"ב, פסוק כ"ט)
___________________________________________________________________________
לפי שעדיין לא נאמרה מצוה זו אלא לישראל, והיה משה מסופק אם בן המצרי בכלל זה או לא, למה לא המתינו לו עד שיבא הדין בשוה לאזרח ולגר, לכך אמר ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו
רש"י מיד מביא את דברי המדרש- למה דווקא במצוות שמיטה פתאום מזכירים את הר סיני או בנוסח היותר מוכר של הקושיה - "מה עניין שמיטה (אצל) הר סיני?" התשובה במדרש היא שכמו שכל פרטי המצוות של שמיטה ניתנו בהר סיני כך גם כל שאר המצוות.
עדיין לא ענינו על השאלה מדוע דווקא מצוות שמיטה נבחרה ללמדנו את הכלל הזה? נראה שהתשובה נמצאת במכנה המשותף בין מצוות שמיטה לאופיו של הר סיני.בתחילת מסכת אבות אנו למדים ש"משה קיבל תורה מסיני.."(אבות א,א), והלא קיבל תורה מהקב"ה ולא מסיני. הרב שרקי מנסח את התשובה כך: משה קיבל תורה מכח היותו סיני. כלומר בזכות שהיתה לו ענווה כמו שיש להר סיני.הר סיני הוא המתווה את דרך האמצע- מצד אחד להיות סיני- נמוך שבהרים ומצד שני עדיין להישאר הר, עם גובה מסויים, לא שפל ונמוך לגמרי, כך שנדע לעמוד על עקרונותיונו ודרכנו.
נראה לי שזה מסביר מדוע קישרה התורה דווקא את מצוות שמיטה להר סיני. במצוות שמיטה אנחנו לומדים את מידת הענווה,שלא יגבה ליבנו בקרקעות שלנו ובממון שלנו שהלוונו לזולת, לא אנחנו הבעלים של האדמה שלנו ולכן למשך שנה שלמה עלינו להפקיר אותה ואת היבול שצומח בה. וההלוואות ממוניות שנתנו לאחרים? פוקעות בהגיע שנת השמיטה(אלא אם דאגנו לפרוזבול), כי הממון בסופו של דבר הוא לא באמת שלנו.הכל של הקב"ה.הר סיני ומצוות השמיטה שניהם יחד מלמדים אותנו ענווה ויחס נכון ואמיתי לכל מי שמבקש להעפיל ולגבוה מעבר למה שהוא באמת. שנזכה להכיר בערך עצמנו כפי שהוא באמת שזוהי ענווה אמיתית- לא יותר ממה שאנחנו אבל גם לא פחות וגיל מצוות זו נקודת התחלה מצויינת להכיר בכך.
תגובות
הוסף רשומת תגובה