בין פרשת בלק לפרשת פנחס: הוו מתונים בדין
פתיחה: מדוע מעשה השיטים - חציו בפרשת בלק וחציו בפרשת פנחס?
{א} וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: {ב} וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: {ג} וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְ-הֹ-וָ-ה בְּיִשְׂרָאֵל: {ד} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַי-הֹ-וָ-ה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְ-הֹ-וָ-ה מִיִּשְׂרָאֵל: {ה} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר: {ו} וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: {ז} מפטיר וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: {ח} וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {ט} וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: (פפפ)
פרשת פינחס
{י} וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יא} פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: {יב} לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלם: {יג} וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {יד} וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי: {טו} וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא: (פ) {טז} וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יז} צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: {יח} כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית ,א,א)
בראשית אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל , ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו.), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו :(רש"י,שם)
ב.חיבתן של (בני) ישראל-נמנים בחייהם ונמנים לאחר מותם:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:(שמות א,א)
ואלה שמות בני ישראל. אע"פ שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (ישעי' מ, כו. שמו"ר א,ג.): (רש"י,שם)
ג.כבודן של ישראל- חביבותו של מנהיגם משה אצל ה':
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ויקרא א,א)
ויקרא אל משה. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר, וקרא זה אל זה, אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה אליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר ויקר אלהים אל בלעם: (רש"י,שם)
ד.חיבתן של ישראל- מנייתן בכל שעה:
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (במדבר א,א)
וידבר. במדבר סיני באחד לחדש. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם:(רש"י,שם)
ה.כבודן של ישראל-הבאת התוכחה ברמז:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: (דברים ,א,א)
אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות (ספרי א.), ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל: (רש"י,שם)
א.לזכותו של פנחס לחדד את גודל מעשהו שלקח סיכון ופגע בלא פחות מנשיא שבט שמעון כדי להציל את עם ישראל:
אבל במדינים היה הדבר בהפך, שאדרבה המדינים הפקירו את בנותיהם שתבעו את ישראל לזנות, והסברא נותנת כי איך מלאו לבו של זמרי לתבוע את בת מלך אלא ודאי שהיא תבעתו, ואם לא אמרו כן בפה מ"מ עשו ההשתדלות עם צרצור של יין להשקותם כוס התרעלה כדי להבעיר בהם אש התשוקה כדמסיק (בסנהדרין קו.) לכך נאמר צרור את המדינים, ולמה כי צוררים הם לכם ר"ל המה באו לכם להביאכם לידי הרגל עבירה זו לצרור לגלות על ערותכם ולא כבנות מואב שישראל באו להם, ור"ל הצוררים ההם הידועים הם לכם, הם התחילו בקלקלה עמכם, ובזה מיושב לשון צוררים לשון הוה ולפי דרכינו צוררים תואר השם שלהם, והם לכם היינו שהם באו לכם בנכלי ערמומיות ע"י שהשקום צרצור יין המרגיל לערוה וז"ש בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי הזונות נתכונו לצערם כדי שבעל כרחם ישובו לדתם.
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן... (כ"ה, י"א)
עַל דִּבְרֵי הַפְּתִיחָה בְּפָרָשָׁתֵנוּ מֵעִיר מֹשֶׁה מְקוֹצִי (מִבַּעֲלֵי הַתּוֹסָפוֹת בְּמֵאָה הי"ג, הַמְּכֻנֶּה "בַּעַל הַסְמַ"ג" – עַל סִפְרוֹ הֶחָשׁוּב "סֵפֶר מִצְוֹת גָּדוֹל"): לִכְאוֹרָה, תְּחִלַּת פָּרָשַׁת "פִּינְחָס" אֵינָהּ אֶלָּא הַמְשֵׁכוֹ שֶׁל הַסִּפּוּר, הַמּוּבָא בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה הַקּוֹדֶמֶת. מַדּוּעַ אֵפוֹא הוּפְרַד סִפּוּר מַעֲשֵׂהוּ שֶׁל פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר – הַמּוּבָא בְּפָרָשַׁת "בָּלָק" – מִסִּפּוּר הַגְּמוּל עַל מַעֲשֵׂה הַקַּנְאוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁהָעֵבֶר לְפָרָשַׁת "פִּינְחָס"?
אֶלָּא מֵשִׁיב רַבִּי מֹשֶׁה – הַפְרָדָה זוֹ שֶׁנַּעֲשְׂתָה בֵּין סִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל פִּינְחָס לְהוֹדָעָה עַל הַגְּמוּל הַמְּשׁוּלָם לוֹ עַל כָּךְ בָּאָה לְלַמְּדֵנוּ מוּסַר-הַשְׂכֵּל, הַיָּפֶה לְכָל מָקוֹם וּלְכָל זְמַן: אֵין מִן הָרָאוּי לְשַׁלֵּם לְאָדָם שְׂכַר קַנְאוּת, עַד שֶׁבּוֹדְקִים הֵיטֵב אִם הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ נַעֲשָׂה מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם וּלְלֹא פְּנִיָּה וּנְגִיעָה אִישִׁית – כְּפִי שֶׁבְּוַדַּאי הָיָה בְּמַעֲשֵׂהוּ שֶׁל פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר.
(פרפראות לתורה, הרב מנחם בקר, פרשת פנחס)
פרשת "פִּינְחָס" ופרשת "בָּלָק" שלפניה הן שתים מחמש פרשיות בתורה, הקרויות על שֵׁם אישים (שלוש הפרשיות האחרות הן: נֹחַ, יִתְרוֹ וְקֹרַח). אומרים חכמי ישראל: מן הראוי להפיק מוסר-הַשֵּׂכֶל מהשוואת הדמויות, שעל שְׁמָן נקראו פרשיות "בָּלָק" ו"פִּינְחָס". לפנינו שני אישים, המנוגדים בטבעם ובאופן פעילותם מן הקצה אל הקצה. בָּלָק מלך מוֹאָב אינו עושה בעצמו דבר, כשחש בסכנה מדינית וצבאית מצד שְׁבָטֵי ישראל; ופעילותו מתבטאת בניסיון לרתום אחרים (בִּלְעָם וּבְנֵי מִדְיָן), שיעשו במקומו את המלאכה. בניגוד לכך מדגים פִּינְחָס את איש הַמַּעֲשֶׂה הנמרץ. אין פִּינְחָס עומד מן הצד ומחכה לאדם אחר, שֶׁיָּקוּם וְיִפְעַל; אלא נחלץ בְּרֶגַע המתאים לעשות את המעשה הנדרש, מתוך תחושה של שליחות לַהֲצָלַת הָרַבִּים. גישתו היא, כפי שהורה הִלֵּל הַזָּקֵן: "בִּמְקוֹם שאין אנשים, הִשְׁתַּדֵּל להיות איש" (אָבוֹת ב', ה').
לפי המסופר בתורה, לא עלה יפה ניסיונו של בָּלָק להוציא מפי בִּלְעָם קְלָלוֹת על ישראל; לעומת זאת היו תוצאות מִדִּיּוֹת לטובת שְׁבָטֵי ישראל מִמַּעֲשֵׂה-הַקַּנָאוּת של פִּינְחָס. שתי פרשיות אלו צריכות אפוא לְשַׁמֵּשׁ לֶקַח לכל אדם ולכל זמן: אַל תִּדְחֶה למחר מה שחוץ לעשות היום; וְאַל תָּטִיל על אחרים מה שנדרש מִמְּךָ לעשות!
(פרפראות לתורה, הרב מנחם בקר, פרשת פנחס)
תגובות
הוסף רשומת תגובה