בין פרשת דברים לפרשת ואתחנן: בין הלוחות

פתיחה:מה הטעם באיזכור עשרת הדיברות בפעם השניה בתורה? להוסיף טוב

כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ נתֵן לָךְ (דברים ה,טז)

י"ז בתמוז בו נשתברו הלוחות (תענית כו ב), ולא במקרה הוא י"ז דייקא, בגימטריא טו"ב. והוא על פי מה שאמרו רז"ל (בבא קמא נד ב): מפני מה אין טוב בדברות הראשונות? כי היה גלוי וידוע לפניו יתברך שמו שעתידין להשתבר, ויאמרו: חס ושלום פסק הטוב, על כן אין בהם טוב, רק בלוחות שניות, לומר שכל אלה העניינים טו"ב לישראל, על כן אירע המעשה ביום טו"ב בתמוז..

(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר ב- בין המצרים סעיף א)

הקדמה:בלב חטא העם במעשה המרגלים מתנוסס משפט מפלח המאשים את הקב"ה בשנאת עם ישראל תוך שכחת העובדה הפשוטה שה' הוציא אותם מבית עבדים מאהבתו אותם !

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: {כג} וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט: {כד} וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ: {כה} וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: {כו} וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם: {כז} וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְ-הֹ-וָ-ה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ... וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַי-הֹ-וָ-ה אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה: {מב} וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: {מג} וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְ-הֹ-וָ-ה וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה: 

(דברים א כב-כז)

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (דברים ה', ו')

כִּי יְבִיאֲךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: {ב} וּנְתָנָם יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם: {ג} וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: {ד} כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְ-הֹ-וָ-ה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר: {ה} כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ: {ו} כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: {ז} לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְ-הֹ-וָ-ה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: {ח} כִּי מֵאַהֲבַת יְ-הֹ-וָ-ה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְ-הֹ-וָ-ה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם:

(דברים ז א-ח)

חלק א: הבדלים בין מעמד הלוחות הראשונים והאחרונים*

1.הפומביות של המעמד:
לוחות ראשונים:
וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְ-ה-וָ-ה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:(שמות כד,א)
לוחות אחרונים:
וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא:(שמות לד,ג)
ואיש לא יעלה עמך. הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה, אין לך יפה מן הצניעות: (רש"י,שם)

2.מי כתב את הלוחות:
לוחות ראשונים:
וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת(שמות לב,טז)
לוחות אחרונים:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (שמות לד,א)

3.זמן הורדת הלוחות:
לוחות ראשונים: י"ז תמוז-יום הורדתם הוא יום שבירתם
לוחות אחרונים: יום הכיפורים ולמחרת החל כבר לשפוט את העם

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב:(שמות יח,יג)
ויהי ממחרת. מוצאי יום הכפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן (ג) ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי את חוקי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בי"ז בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שנייה, ... (רש"י,שם)

4.יתרון הלוחות הראשונים על פני האחרונים:
ויאמר. פסל לך. ... אמר הגאון כי השניים נכבדים מהראשונים כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכפורים ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י''ז בתמוז וביום חול. ויש עם השניים זכר שלש בריתות ובשניי' כתוב ולמען ייטב לך.והראשונים נשתברו ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין:
כי מכתב אלהים היו שניהם ועוד כי הראשונים הם מעשה אלהים. והשניים מעשה משה: (אבן עזרא,שמות ,לד,א)

5.יתרון הלוחות האחרונים על פני הראשונים:
בלוחות הראשונות לא היה אלא עשרת הדברות ועכשיו שנצטערת אני נותן לך מדרש הלכות ואגדות כו' ועי' מש"כ ס' דברים י' א'. והכוונה בכ"ז דבלוחות הראשונות לא ניתן כח החידוש אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצא מזה אבל לא לחדש דבר הלכה ע"י י"ג מדות וכדומה הויות התלמוד. ולא הי' תורה שבע"פ אלא דברים המקובלים מפי משה ומה שלא היה מקובל היו מדמים מילתא למילתא. אבל בלוחות השניות ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה ע"פ המדות והתלמוד אלא שמתחלה לא עסקו בזה אלא משה וזרעו.(העמק דבר ,שם)

*מבוסס על דבריו של הרב הרב יאיר שנקולבסקי שליט"א

חלק ב: הבדלי התוכן בין הלוחות ומשמעותם

1.השבת
שבת בראשית- איזוכר מעשה בריאת השמים והארץ :
זָכוֹר אֶת- יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ :
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ:
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַ-י-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְ-ה-וָ-ה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ יְ-ה-וָֹ-ה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ (שמות כ ,ח-יא)

שבת מצרים- איזכור החירות האישית של עם ישראל מכח יציאת מצרים:
שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ:
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ:
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַ-י-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיּצִאֲךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת- יוֹם הַשַּׁבָּת (דברים ה,יב-טו)

א.זכור מול שמור:

שמור. ובראשונות הוא אומר זכור, שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו, ובשמיעה אחת נשמעו (מכילתא בחדש פ"ז):
(רש"י,שם)

א1.מצוות עשה- זכור, מצוות לא תעשה- שמור:

זכור את יום השבת-....אלא י"ל זכור היינו מצוות עשה ושמור היינו מצוות לא תעשה כמו ששנו רבותינו:"כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה.... (חזקוני,שמות ,כ,ז)


א2.זכור כנגד הצדיקים ושמור כנגד פשוטי העם:
זכור ושמור דבור אחד - מעלת הצדיקים זכור ואילו שמור הוא כנגד פשוטי העם, אמנם בקבלת התורה נעשו כולם אחד- בדבור אחד נאמרו- שאף הפשוטים היה להם הלק בזכירה (רבי יהודה אריה ליב מגור אמרי אמת , מתוך חומש פניני החסידות, שמות כ,ח)

א3.זכור כשהיו במדרגת רוממות ושמור אחרי שחטאו בעגל:
...אך הענין שבדברות ראשונות כתיב בהו זכור, דאיתא בזהר הקדש אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה, וכמו שאמרו (שהש"ר א') שכששמעו ישראל אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם וכו', וכששמעו לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם, והיה די זכור בפה בתחלת השבת, והיה נשמר כל השבת על ידי קדושת השבת דקביעא וקיימא מהשי"ת, מה שאינו כן בדברות שניות שהוא אחר הקלקול כתיב שמור, שנצרך שמירה כל היום שלא יקלקל חס ושלום... (פרי צדיק,יתרו ט)

זכור- רק בלוחות השניות - לאחר חטא העגל-נאמר שמור, כי לאחר שחטאו היו טעונים שמירה מהחטא שלא ישובו לכסלם(רבי שלמה מסאסוב ברון אלעזר, מתוך חומש פניני החסידות, שמות כ,ח)

א4.זכור ושמור- אהבה ויראה:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים שאומרים בערב שבת באי כלה באי כלה באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבה שהוא הקדוש הגדול, ותבין זה. ואמת הוא גם כן כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה, והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו. ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שאהבה גדולה מהיראה... (רמב"ן,שמות כ ח)

א5.אומות שעום תריכים לזכור, עם ישראל מצווה באופן אקטיבי לשמור:

אמר ר' יודן זכור נתן לאומות העולם שמור נתן לישראל...

א6.זכירה עד שבת ושמירה בשבת:

אמר רבי שמלאי זוכריהו עד שלא יבא שומריהו משיבא. הא כיצד אם נזדמן לך חפץ טוב התקינו לשבת, כלי חדש התקינו לשבת... (פסיקתא,פרשה כג י' הדיברות תליתאה)




ב.שבת בראשית מול שבת מצרים:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ. וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ. זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. (כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים) וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת: (קידוש ליל שבת)

ב1.שבת בראשית מעידה על בריאת העולם ושבת בלוחות שניים מרמזת על הזהירות שמחטא ע"ז בשל היותם עבדים:

דהנה בעניין שמירת שבת נכלל בו שני ענינים חדא דבשמירת שבת מעידים שהעולם מחודש הוא ועוד דהוא כפרה על מי שחטא בע״א כדאיתא פרק כל כתבי בשבת מי שמשמר שבת כהלכתו אפי׳ עובד ע״ז כדור אנוש מוחלין לו דכתי׳ שומר שבת מחללו דהיינו מחול לו...
והאנשים הוצרכו לשמירת שבת לכפר חטא ע״ז ועגל ושם נאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ואנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענו לכן כתיב בשמירה הטעם וזכרת כי עבד היית במצרים ומוזהר אתה על ע״ז ולכן תשמור את השבת לכפרה על פשע ע״ז שנמחל על ידי שמירת שבת קודש:(חת"ם סופר,שם)

ב2.שבת בראשית היא תחילת הבריאה ושבת הגדול הוא השלמת הבריאה:

ועוד כי דבר זה שהוא יציאת מצרים היה השלמת העולם לגמרי, כי לא הושלם העולם עד שהיו ישראל במציאות, ולפיכך יציאת מצרים שאז היו ישראל לעם הוא השלמת העולם, ולכך השלמת ישראל היה כמו השלמת העולם כי כמו שהעולם לא היה לו מנוחה ובשבת קנה השלמתו כך ישראל היו לעבדים בעמל ויגיעה ולא היה להם מנוחה עד שיצאו ממצרים ואז קנו המנוחה, ולפיכך דבר זה עצמו מה שישראל יצאו ממצרים הוא מתחבר עם השבת כי עתה היה השלמת העולם לגמרי והוא השלמה העליונה אשר קודם זה לא היה לעולם עדיין השלמה אליו וכאילו עתה קנה ההשלמה, ובארנו דבר זה באריכות יותר במקום אחר, בשביל זה ראוי שיהיה מצווך את יום השבת יותר מכל האדם כי הם אינם ראויים לשבת כי אם ישראל שבהם השלים השם יתברך את עולמו, ואי אפשר לפרש יותר כי פירשנו אותו במקום אחר.
ומזה הטעם נקרא שבת הגדול השבת שלפני הפסח, כי הפסח שבו יצאו ישראל ממצרים הוא ההשלמה הגדולה והעליונה שהשלים העולם כאשר יצאו ישראל והיו לעם אל השם יתברך, וכאשר נברא העולם בשבעת ימי בראשית היה דבר זה בכח בלבד ויצא לפעל, כי לא היה בעולם בריאה חדשה רק כמו שאמרו על כל הנסים שנתחדשו בעולם (בראשית רבה פ' ה') תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית על הים שיהיה נקרע וכן על כל הנסים ור"ל שכל הנסים היו בכח ויצאו לפעל בזמנם ולפיכך מה שיצאו ישראל לפעל היה בכח הבריאה גם כן. ולפיכך שבת שלפני הפסח ראוי לקרא שבת הגדול, כי שם השם יתברך בכח השלמת הבריאה של שבת בראשית לצאת לפעל לגמרי מה שיושלם העולם על ידי ישראל, והוא גדול יותר ויותר ממה שהוא שבת בראשית שהשלים הטבע בלבד ושבת שסמוך לפסח שיצאו ישראל ממצרים בשביל יציאת מצרים שהיה בכח השבת ראוי שיהיה נקרא שבת הגדול, כי היציאה ממצרים היא השלמה העליונה וגדולה וזהו פירוש האמת והנכון(מהר"ל,תפארת ישראל,פרק מד)

ג.כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ:
והנה בדברות הראשונות כאשר נצטוו על השבת היה זה במדבר וכל השבוע שבתו ממלאכה והיו מתפרנסים ממעשה ניסים אז היתה שמירת שבת בתכלית הכוונה האמיתית וזה שנאמר עתה "כאשר צווך"- באותן הכוונות ששמרת במדבר תשמור גם עתה (ע"פ חת"ם סופר, מתוך שבעים פנים לתורה/שמחה רז)

2.כיבוד הורים:
כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ נתֵן לָךְ (שמות,כ,יב)
כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ נתֵן לָךְ (דברים ה,טז)

א.כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ- ולא מכח הטבעיות של המעשה:
האהבה והכיבוד לאם ואם שהביאו את הבן לחיי העולם הזה הולכים וגדלים ע"פ דרך הטבע, ככל אשר ייטב לו ויהנה מחייו מלא חופניים נחת.והיות שבערבות מואב עמדו לפני משה בנים שסבלו מאוד מנדודיהם במדבר ולא עוד אלא שאבותיהםן גרמו לגזרת " ובניכם יהיו רועים ארבעים שנה ונשאו את זנותכם"( במדבר יד) לכן הדגיש להם כאשר צווך ה' אלוהיך (שגם זה שמע בסיני) לכבד את האב והאם(בחייהם ובמותם) בלא שום חשבונות של הנאת החיים של הבנים (אזניים לתורה,שם)

כאשר צוך. קודם מתן תורה במרה (שבת פז:):
כאשר צוך. אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה (סנהדרין נו:), שנאמר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה.): (רש"י,שם)


ב.וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ - שכר בעולם הזה ובעולם הבא:

תנן :אלו דברים שאדם עושה אותן ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. אלו הן:
כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום שבין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם.
בכיבוד אב ואם כתיב: {דברים ה-טז} "למען יאריכון ימיך"(לעולם הבא) "ולמען ייטב לך"(בעולם הזה)
(קידושין ,מ,ע"א)

מדרגת למען יטב לך:
אמר רב יהודה אמר שמואל שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו לשנה האחרת נתן הקב''ה שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא וא''ר חנינא ומה מי שאינו מצווה ועושה כך מצווה ועושה עאכו''כ (קידושין,לא,ע"א)

סיום: העיקרון המנחה להבדלים בין הדיברות- 

1.הפרגמטיות לעומת עקרונות אידאליים

בספר שמות אנו רואים את עשרת הדברות מבחינת האידיאל, ואילו בפרשתינו עשרת הדברות מופיעים בפן הפרגמטי. כך למשל תמצא בפרשת "יתרו" שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו... כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות כ', ז') - דיבורים 'גבוהים' על זכירת בריאת העולם, ואילו בפרשתנו תמצא פניה אל היהודי שצריך לשמור את השבת בפועל: "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה', י"א), וגם עליו לראות את התועלת המעשית לאדם המופקת מכך: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (שם, י"ג), שהאדם העובד זקוק למנוחה. כך גם אתה מוצא בפרשת יתרו שנאמר: "לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב" (שמות כ', י"ב), ואילו בפרשתנו נאמר: "לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב" (דברים ה', ט"ז) - מתארים לנו מצב שבו האדם שגונב עשוי גם לנאוף וחלילה גם לרצוח. כלומר, מדובר באדם הממשי בעל היצרים, ולא מדובר רק בהכזרה רשמית של האידיאלים הרצויים. בנוסף, עשרת הדברות שבפרשת יתרו עניינן להודיע שהמוציא אותנו ממצרים הוא בעצמו מי שברא את העולם (כך ע"פ הסמ"ג, וכן בעולת-ראיה ח"א עמ' שלז). משום כך הוזכר הטעם של מצוות השבת שבו הושלמה בריאת העולם, שהוא תוכן אוניברסלי הנוגע לכל באי עולם, וכן נעשה שימוש בלשון "זכור", כי כל באי עולם צפויים לזכור את מעשה הבריאה. לעומת זאת, בפרשת "ואתחנן" נכנסים אנו אל הקודש פנימה, במה שנוגע לגורלו הייחודי של עם ישראל, שהוא העם שיצא ממצרים והוא מחוייב בשמירת השבת הלכה למעשה - "שמור את יום השבת", זכר לביטול העבדות, וזה שייך לישראל דוקא.

(הרב אורי שרקי, נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת ואתחנן)

2.השפעת חטא העגל

כיבוד אב ואם היא מהמצות השכליות, ונתפשטה בכל אום ולשון. וגם הכופרים בתורה נזהרים בה מפני השכל והטבע. ואנחנו עם בני ישראל נצטוינו על כל מצוה שכליות לבלי לעשותה מפני השכל, אלא מפני ציוי הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה...
ויראה לי דלכן בדברות האחרונות כתיב "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך". כלומר: לא תכבדם מפני שהשכל גוזר כן, אלא כאשר צוך ה' אלקיך. ובדברות הראשונות לא הוצרכו לזה, מפני שהיו במדרגה גדולה. ופשיטא שכל מה שעשו – לא עשו רק מפני ציוי הקדוש ברוך הוא. אבל בדברות האחרונות, אחר חטא העגל שירדו ממדריגתן – נצטרכו להזהירם על זה.
(וכן בשבת כתיב שם כן, משום דגם זה מוסכם בכל אום ולשון לשבות יום אחד בשבוע. ולזה אומר: "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך...", ולא מפני השכל.)
(ערוך השולחן,יורה דעה,סימן רמ סעיף ב-ג)